בדיוק חזרתי מפגישה עם מרק טוויין

לפני כמה שנים כתבתי ספר שבסופו של דבר החלטתי שלא לפרסם. אחד מגיבורי הסיפור היה הסופר המוכשר שנהג לכנות את עצמו מרק טווין.

האדון טווין ישב על שפת הנהר, גיבעול של עשב ירוק נעוץ בפיו והוא מביט לעבר השקיעה שצובעת את המים בצהוב. בן דמותי הספרותי הזדמן לאיזור והאדון טווין (שבודאי היה מעדיף שאכנה אותו מרק, ואכן זאת אעשה) הזמין אותי להצטרף אליו. קיבלתי את ההזמנה בשימחה, חלצתי את מגפי והתיישבתי לצידו. מרק סיפור לי שהוא בעל מספנה ועליו להכין את ספינת הקיטור החדישה שלו למען מאן דהו שאמור להגיע בקרוב ולצאת למשימה חשובה. משימת חיפוש, למען הדיוק. מרק דיבר במתינות, וקונן בחיוך על הזמנים שהגיעו אל העולם, זמנים שבהם כולם רצים קדימה במירוץ חסר פשר, מנסים לרדוף, אלוהים יודע אחרי מה או מי. בעודו מדבר, חלפו על פנינו, באמצע הנהר, כל גיבורי הסיפור, כשהם שטים בסירות קטנטנות ומהירות .

באותו זמן, לא הייתי מודע כלל שמסעם של הדמויות השטות בנהר הוא מסעם האחרון. שבוי הייתי בתחושה שהספר שכתבתי במשך חודשים ארוכים הוא ספר טוב וראוי לצאת לאור. היו בספר תעלומה בלשית, וחיילים שיצאו מדעתם, ובית הבראה ובו מנהל מסתורי שנמצא בכל מקום, ורופא זקן שהוא ספק אלוהים ספק פסיכואנליטיקן לבן שער.

גם בלש היה בסיפור, אדם בעל אובססיה למדע בדיוני ולמרדף אחר יישות שמושכת בחוטים של כולנו מאחורי הקלעים. הבלש הזה, שמכנה את עצמו ביל, היה בעבר איש מודיעין שגילה מערה מסתורית שגורמת לאנשים מסויימים לגלות פן נסתר של העולם בעוד שאנשיו של ביל שנשלחים לשם פשוט יוצאים מדעתם. המערה המסתורית, שכמעט חיסלה גם את שפיותו של ביל, איננה יכולה להימצא בקלות. רק מורה דרך מיוחד במינו, שאיננו אנושי, יכול למצוא אותה. אלא אם כן המערה עצמה רוצה להימצא.

האדם המסתורי שמרק מכחה לו, על שפת הנהר, הוא האדם שהתקרב יותר מכל לפיצוח תעלומת המערה וגילו זהותו של "המושך בחוטים". אלא שאז הכל נגמר. ידעתי שהסיפור איננו מספיק טוב. ואולי היה זה המושך בחוטים המסתורי שלא הניח לי לסיים את הסיפור ולפרסם אותו ברבים.

לפעמים נדמה לי שהאדם היחיד שעוד מאמין שהסיפור הזה יראה אי פעם אור הוא מרק טווין, שחוזר אליי מדי פעם, ומזכיר לי שהוא עדיין מחכה לי. כן, מרק טווין עדיין ממתין לי על שפת הנהר, מול השמש השוקעת שצובעת על עולמו בזהוב. גם עכשיו, כשאני כותב את המילים האלה ממש, מרק טווין מופיע לפניו, אמיתי וממשי, בדיוק כפי שהיה בחייו, ואולי אפילו יותר. בפגישות האלה עם מרק טווין הוא מאיץ בי להמשיך ולכתוב. נראה פשוט, נכון? אני הרי אוהב לכתוב. אני יכול לכתוב במשך שעות בלי הפסקה. אבל לפעמים, דווקא כשיש לי מתחת ליד סיפור מבטיח, שאני פשוט מוכרח לכתוב, משהו עוצר בי. מקשה עלי. מפחיד אותי. וזה בכלל לא מעצור כתיבה, או בעיה של מוזה. ממש לא. זה פחד כתיבה. אני מקווה שמרק טווין יעזור לי להתגבר על פחד הכתיבה הזה, משום שיש לי דברים נפלאים לספר. ואפילו שאומרים שהמציאות עולה כל דמיון, יש לי סיפורים שמחכים ומצפים להיכתב. הלוואי ואצליח להמשיך. יש לי סיפור על בחור צעיר שמצא את עצמו כלוא במקום בלתי צפוי. ובדרך לא דרך הוא הצליח לשלוח מכתב שמצא את דרכו לקשיש, שהוא גם אספן בלתי נדלה. וכבר יש לי שני פרקים שכתבתי ולשני הגיבורים של הסיפור יש אופי מגובש משלהם ועבר. הם חיים במקום כלשהו לא פחות ממני, ומכם וממרק טווין. ואני רוצה להמשיך ולכתוב אותם. אבל הפחד הזה מפריע לי להתקדם. אני משותק. ובמקום לכתוב את הסיפור שאני רוצה, אני נזכר במרק טווין ובבן דמותי הספרותי הישובים להם על שפת הנהר, מביטים בדמויות הסיפור שקיבלו חיים משלהם וממהרים לדרכם במעלה הנהר, בסירות מהירות.

אני לבד בחדר. ככה לפחות נדמה לי.

לא. זה לא באמת נכון. אני מבחין מזווית העין בדמות מחייכת שקורצת אלי. לפני שאני מספיק לפצות את פי הדמות הזו יוצאת מהחדר והולכת למקום אחר. מסתבר שהייתה לי פגישה עם מרק טווין. אולי מחר אצליח להמשיך לכתוב את הסיפור שאני כל כך רוצה. אני לא רוצה הרבה כסף, ולא איכפת לי אם אני לא אהיה ממש מפורסם. כל מה שאני רוצה זה לכתוב. פשוט לכתוב. וכעת אני יודע שתמיד יהיה לי הכח להמשיך בכך. לפחות כל עוד מרק טויין שלי יהיה לצידי.

(נכתב בשעה אחת אחר חצות, ברצף, בלי שבדקתי אם יש טעויות דקדוק או שיש צורך בעריכה. ובניגוד להרגלי, אני גם לא מתכון לבצע בסיפור הזה כל תיקן. ולו מפני שהוא פשוט אמיתי. לא פחות ממני, או מכם. ואף אחד לא מסוגל להוכיח לי שאני מדבר שטויות. גם, וביחוד – אני.)

לילה טוב לכולם. לילה טוב, הכל סיפורים היקר שלי.

לילה טוב ליובל שלי, שהיום מלאו לו שש שנים.

לילה טוב ליקירי אשר בחיים ולאלו אשר אינם עוד. אני מתחיל להיות יותר מדי פיוטי. זה הזמן לסיים לעת עתה. שלום.

לונה – סיפור מתח בהמשכים – פרק רביעי

לונה – סיפור מתח ומסתורין בהמשכים מאת אלון פרנקל.

כל הזכויות שמורות לאלון פרנקל ©

 

תקציר הפרקים הקודמים – אני, רפי, חדווה אהוד ושאול מצאנו את עצמנו ביום בהיר אחד כלואים בבית הספר לבדנו ומסביבנו 'כלום' – שחור משחור. שאול טבל את ידו בתוך האפלה וכשהוציא אותה ראינו למרבה הזוועה שידו מהמרפק ומטה נעלמה.

חלק רביעי

רפי היה הראשון שהתאושש מההלם. הוא שלף את הטלפון הנייד וניסה להתקשר. "אין קליטה," הוא הכריז, "אני רץ לחדר של ברוך, השרת. (רפי התעקש לקרוא לאב הבית שלנו שרת. הוא תמיד שנא להתיפייף ותמיד אמר את מה שהוא חושב, ישר בפנים.)

מיד הבנתי מה הוא מקווה למצוא שם. "אני בא איתך," קראתי לעברו וטסנו למטה, במדרגות, לחדר של ברוך.

החדר של ברוך היה פתוח, כמו תמיד, וגם ארון התרופות שלו לא היה נעול. כשמישהו נפצע מכדורגל או ממכות והוא לא רצה להסתבך היה הולך לברוך ומקבל ממנו פלסטר ופולידין ואם צריך אפילו תחבושת.

בתוך שתי דקות כבר היינו עמוסים בחבושות ופלסטרים. רפי אפילו סחב בקבוק ערק "שיעזור לשאול להתגבר על הכאבים ונוכל גם לחטא את הפצע".

אבל כשעמדנו לצאת לחצר עצרנו אני ורפי והסתכלנו זה על זה.

 "אתה ראשון," אמרנו אחד לשני בדיוק באותו זמן. זה קורה לנו לפעמים שאנחנו חושבים ומדברים ביחד ותמיד זה גורם לנו לצחוק, אבל לא הפעם.

  "ביחד," אמרנו שנינו באותו זמן. הסתכלנו אחד על השני, עשינו "כן" עם הראש, פתחנו את הדלת וזינקנו החוצה.

שאול עדיין בהה ביד שלו בדיוק כמו מקודם. אבל עכשיו הוא ישב ליד הכלום במקום לעמוד.

התקרבו אליו למרחק של חמישה מטרים ונעצרנו. "בוא הנה שאול," אמרתי. "תתקרב אלינו," המשיך אותי רפי, "הבאנו תחבושות…"

"הוא השתגע," לחשתי לרפי, "לך מימין ואני…"

רפי הבין מיד. לא הייתי צריך להשלים את המשפט ולהסביר שאני אתגנב משמאל ונתפוס אותו באותו זמן. ידענו שאם הוא ייבהל הוא עוד יכול לנסות לברוח ישר לתוך הכלום.

הכל עבד כמתוכנן. תפסנו אותו בזהירות ככל שיכולנו וגררנו אותו אחורנית. הגוף שלו נראה לי קצת מוזר אבל לא היה לי זמן לחשוב על זה. רק כשהתקרבנו למבנה בית הספר, ונעמדנו בתוך הצל שהטיל הבניין (ועדיין לא הייתה שמש בשמיים) הרשנו לעצמנו לעצור ולעשות הערכת מצב (זה מונח צבאי שקלטנו, רפי ואני בקורס הכנה לצה"ל שעשינו בקיץ).

תיכף ומיד הערכתי שהמצב בקנטים. "שיט," אמר רפי. אני העדפתי לשתוק. עכשיו לא רק יד ימין של רפי הייתה חסרה. גם שתי הרגליים שלו, עד מעל לברך – נעלמו. לא הבנתי איך הוא הצליח להחליק ככה לתוך הכלום.

ואז הבנתי משהו שגרם שהיה גורם לי להקיא בכל יום אחר. אם שאול היה מאבד את שיווי המשקל ודורך עם שתי הרגליים בתוך הכלום השחור הוא לא היה יכול לצאת משם. הוא פשוט היה נופל ונעלם בפנים.

בלי שהייתה לי שליטה על מחשבותיי דמיינתי בעיני רוחי מה בדיוק קרה. מה שחייב היה לקרות. שאול התיישב על הארץ ובקור רוח הכניס רגל אחת ואחר כך את השנייה, כמו ילד קטן שמפחד להיכנס לבריכה ומוכן רק לשבת ולטבול את הרגליים.

המשך בקרוב…

מה לדעתכם יקרה בפרק הבא? מה הייתם רוצים שיקרה?

אתם מוזמנים להגיב!

להתראות בפרקים הבאים,

שלכם, אלון פרנקל, והכל סיפורים.


לונה – סיפור מתח בהמשכים – פרק שלישי

לונה – סיפור מתח ומסתורין בהמשכים מאת אלון פרנקל.

כל הזכויות שמורות לאלון פרנקל ©

תקציר הפרקים הקודמים –  אני ורפי הגענו לבית הספר התיכון שבו למדנו. מלבדנו הגיעו רק עוד שלושה תלמידים מה שבישר לנו שהיום לא צפוי להיות יום רגיל. כשהפעמון צלצל והודיע על הפסקה הבטנו מהחלון וראינו שבית הספר מוקף ב…כלום שחור.

חלק שלישי

זה הזכיר לי סרט בדיוני שראיתי פעם על עיר שבנו על הירח ומסביבה הייתה כיפת הגנה כדי לשמור על האוויר בפנים. חשבתי לעצמי שבחיים לא הייתי רוצה לגור במקום כזה. המגורים היו קטנים והאוויר היה ממוחזר ורוב האנשים התחילו להשתגע. לסרט הזה קראו 'לונה' והוא נראה לי טיפשי ולא אמין.

מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל להחליף את הכלום השחור הזה שרק בית הספר שלנו צף בתוכו, בעיר הירחית לונה.

צווחה חדה שהשמיעה חדווה קטעה את המחשבות שלי. "מה…" התחלתי לשאול ואז ראיתי מעבר לחלון את מה שגרם לה לצעוק. שאול התכופף לעבר התהום השחורה. המחזה הזה היה הדבר הכי מפחיד שראיתי בחיים. כולנו התחלנו לצרוח אליו: "מה אתה עושה! תחזור הנה מיד! תתרחק משם, זה מסוכן!"

שאול שמע אותנו, על בטוח, אבל משום מה הוא התעלם. הוא מתח את היד שלו שנבלעה בתוך הכלום השחור, עד למרפק. הרגשתי משהו מוזר בכל הגוף, כפור לבן, כאילו שמישהו הקפיא לי את העצמות וגם את הלב. רציתי להסב את מבטי אבל לא הצלחתי לזוז. אני בטוח שגם חדווה ורפי הרגישו כמוני. לגבי אהוד, אני לא ממש בטוח איך הוא הרגיש. נדמה לי שהוא בכלל לא זז מהמקום. הוא נשאר שקט ובטח גם העיניים שלו היו עצומות עדין.

ואז שאול הוציא את היד שלו מתוך הכלום. למען האמת זה לא לגמרי נכון לומר שהוא הוציא את היד. יותר מדויק יהיה לומר שהוא לא הוציא כלום. ברגע הראשון חשבתי שהיד של שאול נכרתה קצת מעל המרפק. אבל אתם יודעים מה? גם זה לא בדיוק נכון מפני שלא היה לו פצע ולא דם. הוא אפילו לא נראה סובל.

שאול בהה בזרוע שלו, שנראתה כמו נקניק שמישהו חתך אותו לחצי. הוא התחיל להסתובב לאיטו לכיוון שלנו, כאילו שהוא מתגאה בנקניק ורוצה שנראה כולנו כמה שהוא מיוחד. גיחוך מטומטם היה שפוך לו על הפנים. חשבתי שאולי הוא חטף הלם מרוב כאבים אבל לא הייתה לו הבעה של "כואב לי עד מוות", ואפילו לא של "אי, כואב לי קצת." הוא פשוט הסתכל על היד החסרה שלו כאילו שזה הדבר הכי מיוחד שהוא ראה בחיים.

המשך בקרוב…

מה לדעתכם יקרה בפרק הבא? מה הייתם רוצים שיקרה?

אתם מוזמנים להגיב!

להתראות בפרקים הבאים,

שלכם, אלון פרנקל, והכל סיפורים.


לונה – סיפור מתח בהמשכים – פרק שני

לונה – סיפור מתח ומסתורין בהמשכים מאת אלון פרנקל.

כל הזכויות שמורות לאלון פרנקל © 

תקציר הפרק הראשון – אני והחבר הכי טוב שלי, רפי, היינו בדרכנו לבית הספר. פתאום כבה האור בעולם וכל האנשים מלבדנו נעלמו. החלטנו להתנהג כרגיל והמשכנו ללכת לבית הספר, לשיעור של המורה אופירה.

 

חלק שני

ובאמת רפי שתק והמשכנו ללכת לבית הספר. אבל אופירה לא באה באותו יום. גם שאר הילדים לא הגיעו חוץ מאשר חדווה ושאול ואהוד. כולנו התיישבנו במקומות שלנו וניסינו להתנהג כרגיל. זה הצליח לנו די טוב עד שאהוד התחיל לצרוח כמו משוגע. חדווה ביקשה ממנו להפסיק. היא אמרה לו שהיא רוצה להיזכר באיזה מקצוע יש מחר מבחן.

"מבחן?" שאל אותה רפי, "אין מחר שום מבחן."

"תפסיק להיות מעצבן, גם אתה. חייב להיות מבחן. תמיד זה קורה לי לפני מבחנים," היא אמרה, "המתח גורם לי לחלום חלומות מוזרים."

כעבור שעה צלצל הפעמון לאות שהשיעור הסתיים. אני בטוח שלא רק אני נשמתי לרווחה. צלצול הפעמון הזה היה כמו אות מאלוהים שזה שהכל יהיה בסדר, שלא השתגענו ושהעולם יחזור בקרוב למסלולו הרגיל.

"אני יוצא לחצר," אמר שאול בלי לפנות לאף אחד מאיתנו באופן מיוחד. "מישהו רוצה להצטרף?"

אף אחד לא ענה לו והוא יצא מהכיתה לבדו.

חדווה רצה אל החלון וקראה לנו בקול מוזר: "חבר'ה בואו מהר, אתם חייבים לראות את זה."

אני ורפי קמנו ורצנו לעבר החלון ואילו אהוד נשאר לשבת במקומו בעיניים עצומות. הסתכלתי מבעד לחלון, ישר למטה, וראיתי את שאול שותה מהברזייה. לא הבנתי למה חדווה קראה לנו בקול מוזר שכזה בשביל להביט  בשאול שותה מים.

"בוא נשב רפי, עוד מעט אופירה תבוא," אמרתי בכעס.

רפי תפס לי את היד ומשך אותי בכוח רב כל כך שכמעט נקעתי את הכתף. "מה איתך חתיכת…" ואז ראיתי על מה רפי מצביע.

מסביב לבית הספר לא היה כלום. לא רחובות, לא בניינים, לא מכוניות, לא אנשים. לא היה שם כלום, פשוט כלום. בית הספר הפך לאי של שפיות באמצע שום כלום ושום דבר. היה חושך מסביבנו, שחור ואטום. בחוץ היה אור, כרגיל, והשמים היו כחולים, אבל לא הייתה שמש בשמיים.

המשך בקרוב…

מה לדעתכם יקרה בפרק הבא? מה הייתם רוצים שיקרה?

אתם מוזמנים להגיב!

להתראות בפרקים הבאים,

שלכם, אלון פרנקל, והכל סיפורים.

לונה – סיפור מתח בהמשכים – פרק ראשון

מה הייתם עושים לו הייתם מגלים שנקלעתם לאי בודד?

נהנים מבדידות מזהרת?

מנסים למצוא את הדרך לחזור אל הציוויליזציה?

האם הייתם מרגישים חופשיים?

האם הייתם מרגישים כלואים?

ומה אם האי הבודד שנקלעתם אליו הוא הבית שלכם או מקום העבודה? ואולי בית הספר שאתם לומדים בו?

מה אם הייתם קמים בוקר אחד ומגלים שרק אתם נותרתם ושאין מלבדכם איש בעולם?

ואולי גרוע מזה – היה מתברר לכם שנותרה רק פיסה קטנה מהעולם? מה הייתם עונים אז לשאלות שלעיל?

האם הייתם מרגישים חופשיים?

 

לונה – סיפור מתח ומסתורין בהמשכים מאת אלון פרנקל.

כל הזכויות שמורות לאלון פרנקל © 

חלק ראשון

זה חלום. זה חייב להיות חלום. זו לא יכולה להיות המציאות, הו לא. בשום פנים ואופן לא. אני רק אטמון את הראש בתוך הכרית ואחכה למחר. מחר הכול יהיה בסדר. מחר אני אקרא לרפי, החבר הכי טוב שלי, ואספר לו על החלום המטופש שחלמתי ושנינו נצחק לנו.

אני מוציא את הראש מתוך השמיכה של ברוך וגוער בעצמי. על מי אני מנסה לעבוד? גם אם אקרא לו עד מחר, רפי כבר לא יענה לי. אפילו שכולי רועד מפחד אני לא יכול לשקר לעצמי ככה. אני יודע שהוא לא יענה לי. גם חדווה ושאול ואהוד לא יענו לי. אף אחד לא יענה לי יותר אף פעם. נשארתי לבד. במו עיני ראיתי איך כולם הולכים. גם אני כמעט הלכתי אחריהם, אבל מאיזו שהיא סיבה עצרתי ברגע האחרון, על סף התהום.

***

אני זוכר היטב את היום הארור שבו שנפגשנו למטה אני ורפי והתחלנו ללכת לבית הספר. באמצע הדרך, המדרכה שהלכנו עליה והכביש וכל הבניינים נעלמו לרגע אחד ושבו והופיעו מחדש. זה לא נראה אסון גדול בהתחלה. לא יותר מאור שכבה בחדר המדרגות כשאתה מעדיף לעלות ברגל במקום להמתין למעלית. כל מה שצריך לעשות זה לגשת וללחוץ על הכפתור ולהדליק את האור. ההבדל היחיד היה שהפעם זה לא קרה בחדר המדרגות.

רפי שאל אותי: "תגיד ראית את ה…"

ואני קטעתי אותו ושיקרתי: "לא, לא ראיתי שום דבר." כנראה שבתוך תוכי הרגשתי שמשהו לא בסדר.

"כן, בעצם גם אני לא ראיתי שום דבר מיוחד," רפי שיתף איתי פעולה.

המשכנו ללכת בשתיקה עד שרפי שאל פעם נוספת: "אתה בטוח שלא ראית… אתה יודע, משהו מוזר? שמת לב שנשארנו רק שנינו מכל האנשים שהיו קודם ברחוב ושאין גם מכוניות שנוסעות לעבודה?"

"שתוק," אמרתי לו, פשוט סתום את הפה שלך. עוד מעט נגיע לבית הספר והמורה אופירה תיכנס ונתחיל ללמוד לקראת הבגרות במתמטיקה. זה הולך להיות יום רגיל, ממש כמו אתמול וכמו מחר."

המשך בקרוב…

מה לדעתכם יקרה בפרק הבא? מה הייתם רוצים שיקרה?

אתם מוזמנים להגיב!

להתראות בפרקים הבאים,

שלכם, אלון פרנקל, והכל סיפורים.

סבא והזאב מסיביר/ מאת אלון פרנקל

סבא שלי ז"ל, יבדל לחיים ארוכים בעולם של מעלה, סיפר לי פעם סיפור מופלא. במעשייה הזו, שהייתה באמת, ריחם סבא על חייו של זאב ערבות סיבירי אימתני וזה, בתמורה, הציל את חייו.

סיפור המעשה החל בעיירה פולנית בשם קושניץ, שממנה נאלץ סבא לברוח, בימי ראשית מלחמת העולם השנייה. באותם הימים איש לא שיער עדייו מהו הגורל הצפוי ליהדות אירופה, אולם כשהיה ברור שפולין עומדת בפני מלחמה, שלחה משפחתו של סבא אותו ואת אחיו הצעיר לרוסיה, בכדי שלא יאלצו אותם להתגייס לצבא הפולני.

חיי חייל יהודי באותם הימים היו רצופים מעשי התעמרות מצד החיילים הגויים וזאת מלבד סכנת החיים הברורה לחייל הפולני הפשוט, שחייו לא היו שווים פרוטה.

ומכיוון שכך, נשלח סבא, מורה צעיר וצייר מחונן, ביחד עם אחיו הקטן ממנו, לעבר הגבול עד יעבור זעם.

סבא ואחיו מצאו מקלט בליבה של רוסיה, לא הרחק מסיביר. תנאי החיים היו קשים, אבל השניים לא סבלו מאפליה לעומת המקומיים שעבדו, בדיוק כמוהם, בקולחוז הנידח ואיתם סבלו מן הקור הנורא שהפיל חללים רבים.

תוך כדי העבודה בשדות הקפואים אפשר היה בקלות לאבד תחושה באצבעות, בידיים, ברגלים או באף, ומי שלא הבחין בכך מבעוד מועד, יכול היה לאבד בקלות גם את חייו.

מי שהתמזל מזלו והבחין בקיפאון המתפשט, יכול היה לעשות דבר אחד על מנת להציל את גופו מפני קיפאון ומוות – לקחת חופן של שלג ולשפשף במרץ את האיבר הקפוא בתקווה להחזיר את זרימת הדם.

רבים באותם ימים איבדו אצבעות, ואפילו יד או רגל. אחרים, שחדלו לכמה רגעים ממלאכתם, נכנעו לעייפות ונמנמו לכמה רגעים, זכו לשנת נצח קפואה לאחר שחבריהם לא הצליחו להעירם משנתם.

פעם אחת, זמן לא רב לאחר שהגיעו סבא ואחיו אל הקולחוז, איבד סבא את דרכו בשובו מהשדה ונקלע ליער.

זמן רב הוא הלך בין העצים, בלי לדעת לאן לפנות, והוא עייף ורעב. הוא ידע היטב שאסור לו לעצור, משום שמפאת עייפותו הרבה ישקע בוודאי בשינה, שנת נצח קפואה.

באישון לילה שמע לפתע סבא רעש קל מאחוריו. הוא עצר במקומו ועשה אוזנו כאפרכסת, והנה הרעש נעלם. כשהוא המשיך ללכת, מבוסס בשלג העמוק, נשמע הרעש בשנית. מישהו עוקב אחרי! הרהר סבא בליבו. האם אלה שודדים? חיה רעה? ואולי השדה לילית האורבת ליהודים ומאיימת לחטוף את נפשם?

למרבה המזל הבחין סבא במקל עבה ונטלו בידו. כעת הרגיש מעט בטוח יותר והחליט להמשיך בדרכו. שעה ארוכה הלך בין העצים ואז, בלי התראה, זינק אל בין העצים והמתין.

לא חלפו אלא שניות מעטות, והנה משרך רגליו בשביל שמאחוריו, הופיע זאב אפור וגדול, מטיל אימה. הזאב הלך לאיטו, ומעת לעת זקר אפו וריחרח, הבל חם נודף מפיו.

סבא הבחין כי הזאב צולע מעט, ומותיר מאחוריו שובל של טיפות דם ארגמניות שצבעו את השלג בלכתו. נראה היה כי הזאב עומד להמשיך בדרכו ולפתע הסתובב ובכמה קפיצות זריזות חשף את מקום הימצאו של סבא שהיה חמוש במקל בלבד.

השניים נעצו זה בזה מבטים חודרים, בעומדם במרחק של שלושה או ארבעה מטרים זה מזה. אף אחד מהם לא העז לבצע את הצעד הראשון.

לפתע חשף הזאב את שיניו, נהם נהמה עמוקה ואמר: "הרחק תעית בדרכך בן אדם. בקרוב תחזיר את נפשך לבורא. פצוע אני וזמן רב לא בא אוכל לפי. אם תיכנע, אני מבטיח לך מוות מהיר, ללא כאבים. בזכותך אוכל להחלים ולעבור את החורף בשלום."

סבא היטיב את אחיזתו במקלו ואמר: "חן חן לך על הצעתך הנדיבה, אבל אני, מצידי, אינני מתכוון למות כאן, ללא קבר ראוי לשמו, ללא מצבה, הרחק מאחי ומאחיותיי היהודים. כלך לך מכאן ואני אחוס על חייך."

הזאב הניד בראשו בכעס, לא איבד אף רגע וזינק לעבר גרונו של סבא. סבא זינק הצידה, מהיר כנחש, והנחית מכה על ראשו של הזאב. הזאב שהתגלה כברייה קשוחה להפליא, התעשת במהירות מהמכה ובחבטה אחת של כפתו הענקית שבר את המטה לרסיסים.

בשל עוצמת החבטה הוטח סבא לאחור, והשתטח על גבו, ונותר לשכב כך, המום מן התפנית הבלתי צפויה שהותירה אותו בעמדת נחיתות ברורה.

הזאב ליקק את שפתיו, התקרב אליו, ונעמד מעליו. "נילחמת באומץ, בן אדם," נהם הזאב ביראת כבור, "ועל כן מותך יהיה מהיר, למרות הכול. תוכל להסב את מבטך, אם תירצה," הוסיף ואמר, "אמתין רק עוד רגע קט."

סבא, שהצליח בינתיים להתאושש מעט, הביט היישר לבין מלתעותיו של הזאב והבחין בדבר מה קסום ומופלא. לאור הירח המלא הצליחו עיניו של סבא לחדור עמוק אל תוך גרונו של הזאב, ולראות את קיבתו ואפילו את קצה זנבו, החלק הפנימי שלו, החלק ונטול הפרווה, כמובן.

בשעה שהזאב פער את לועו, שלח סבא את ידו קדימה, מהיר כברק, הכניס את כל זרועו לגופו המופתע של הזאב, תפס את זנבו ומשך החוצה את ידו. עוד לפני שהזאב הנדהם הבין מה ארע, ביצע סבא קשירת לולאה בקצה הזנב המשתלשל מתוך פיה של החיה האפורה, שנראתה כעת אומללה ומעוררת רחמים.

מראה הזאב המתפתל בחוסר אונים, הזכיר לסבא גרב לחה והפוכה, לאחר שעברה כביסה בנחל קפוא. הזאב הניע ראשו בכעס ימינה ושמאלה, מתח את שריריו ואפילו קיפץ מעלה ומטה, אך ללא הועיל. זנבו הקשור, התקוע בגרונו, סירב להשתחרר. הזאב שהתקשה לנשום ידע שהפסיד בקרב איך סירב להניח לסבא. הוא הניף את כפתו והחטיא את רקתו של סבא כחוט השערה. סבא הסתובב והחל להתרחק בריצה, בעוד הזאב משמיע קולות חרחור רמים. כשנמוגו הקולות, נעצר סבא במקומו, מתנשם ומתנשף. לאחר שנח מעט, ביקש להמשיך בדרכו, אך משהו עצר בעדו. ליבו נמלא רחמים על הזאב, שנהג עימו בהגינות, ושכל מבוקשו היה לשרוד, בדיוק כמוהו.

חיש מהר שב סבא על עקבותיו ומצא את הזאב, נושם אך בקושי. "אם תבטיח להניח לי בשלום, אתיר את זנבך," אמר סבא לזאב הנדהם.

הזאב המובס, אוזניו שמוטות, הניד בראשו באיטיות, וסבא ניגש מיד למלאכה. בזריזות הוא התיר את הקשר שבזנבו של הזאב ומיהר לסגת. הזאב מתח אט אט את הזנב שנבלע בתוך פיו וקצהו נעלם. בתוך כמה רגעים שב מראה גופו של הזאב להיות כשהיה מלפנים.

"מעולם לא נאבקתי ביריב כמוך," אמר הזאב.

"לכבוד הוא לי להציל את חייו של ברייה מרשימה ובעלת כבוד שכמותך," השיב סבא.

"היודע אתה את הדרך לביתך?" שאל הזאב.

סבא נאלץ להודות שדרכו אבדה, ולפתע צץ במוחו רעיון. "מוכן אני לחבוש את רגליך הפצועה. כך תכל עד מהרה לשוב לאיתנך, לצוד ולאכול. בתמורה תוכל גם אתה לעזור לי."

"מהו רצונך, בן אדם?" שאל הזאב.

"לאחר שתתחזק, קחני על גבך למקום ישוב של בני אדם. בטוח אני שבעזרת חוטמיך תוכל בקלות רבה למצוא את מקום מושבם הקרוב ביותר של בני אדם, הלא כן?"

"אין קל מזה," חייך הזאב.

וכך היה.

להשתכר מניחוח החלום…

חלומוהוליק – סיפור קצר מאת אלון פרנקל

(כל הזכויות שמורות)

יין ישמח לבב אנוש

לחיי חלומות טובים!

במציאות אני לא אוהב לשתות. יין, אני מתכוון, או בירה או כל משקה חריף אחר.עם מים דווקא אין לי בעיה.

אבל בחלומות? אוהו, איך שאני אוהב לשתות בחלומות!

הכול התחיל ביום שהבנתי שכל החלומות שלי אפורים ומשעממים, ממש כמו החיים האמיתיים.

מה זה אפורים ומשעממים? בחלומות הלילה אני קם, מתלבש, שותה קפה, יוצא לעבודה שאני לא מת עליה, עומד בפקקים. לפעמים אני הולך לקולנוע, בחלום שלי, או קורא ספר, ואז זה קצת יותר מעניין. אבל בכל זאת הייתי רוצה לחלום על דברים פחות שגרתיים.

יום אחד (שבעצם היה בלילה, בחלום), שכחתי למלא דלק ונתקעתי עם האוטו בדרך חזרה הביתה מהעבודה. יצאתי מהאוטו וקיוויתי לנס. זו לא נראית לי בקשה מוגזמת מידי – נס בחלום. הרי לא ביקשתי באמת לזכות בלוטו או לחיות לנצח, להפוך לכוכב הוליוודי או לזכות בכוכב נולד.

ניסיתי לחלום על חללית שתיקח אותי משם לכוכבים רחוקים, או על צפלין ענקי שישלשל אלי סולם חבלים. קיוויתי שאצליח לזמן עדר סוסי בר פראיים שיגיעו בדהרה ואני ארוץ איתם לאורך נתיבי איילון, או לפחות על סקטים עם מנוע בערה פנימי שאוכל לנסוע בעזרתם הביתה במהירות שיא.

אבל שום דבר מהדברים הללו לא קרה. מה כן קרה? התחיל לרדת גשם! יופי של חלום. נרטבתי והיה לי קר ומכונית שעברה לידי הגבירה את המהירות ועזרה לשלולית מלאת מים לפגוש את החולצה שלי.

מכשיר האיפון שלי נרטב וכבה. מכוניות המשיכו לחלוף לידי בלי שמישהו יעצור או אפילו יאט. בלית ברירה התחלתי ללכת לצד הכביש בתקווה למצוא תחנת דלק לפני שאחטוף דלקת ריאות. כמו שאתם מבינים, אפילו בחלום שלי בטח יאשפזו אותי לצד הזקנה במסדרון ואף אחד לא יטרח לבוא לבקר אותי.

כשמצאתי תחנת דלק, כל המשאבות היו מקולקלות. לא ממש הופתעתי. אבל מה שכן הפתיע אותי היה שבמקום חנות נוחות היה שם פאב קטן, מלא באנשים. איכשהו הצלחתי להידחק, נכנסתי פנימה והזמנתי כוס יין. שמעתי שזה עוזר להתחמם וקיוויתי שזה יחסוך לי את ההיכרות הקרובה עם הזקנה מהמסדרון.

בלי שהבנתי למה ואיך הזמנתי כוסית שנייה ואחריה שלישית. בשלב מסוים הפסקתי לספור. התחלתי להרגיש טוב. סוף כל סוף הרגשתי טוב בחלום שלי.

מאז, לא משנה איך החלומות שלי מתחילים, הם תמיד מסתיימים בפאב שבתחנת הדלק. אני חושב שנהפכתי למכור. מעניין איזה שם יתאים לתיאור המצב שלי. שתיין של חלומות? חלומוהוליק?

קצת על הסיפור:

את הסיפור הקצר הזה, שיכול לעמוד בפני עצמו, כתבתי לפני מספר שנים כחלק מספר שהספקתי מאז להוציא לאור (הספר ארצות תעתועים). כתבתי אותו, כמו שאני כותב לעיתים, בלי לדעת מראש מה הולך לקרות. לפעמים אני אוהב לתכנן את הסיפור (בייחוד ארוכים) לטוות בסיס של עלילה ודמויות בתוך הראש ורק בסוף לשלוח אותו לאוויר העולם מבעד למקלדת.

את הסיפור חלומוהוליק, אני אוהב מפני שהוא מעלה חיוך (לפחות אצל כמה אנשים שכבר קראו אותו וטרחו ליידע אותי) ומפני שהוא קיבל חיים משלו, גם בלי להישען על הספר שמתוכו הוא הגיע אליכם.

אז אחרי שעשיתם איתות היכרות קצרה, אולי תספרו מה דעתכם?

ולא פחות חשוב, אולי תספרו לנו גם סיפור קטן משלכם?

מזל טוב! סיפור חדש נולד

מזל טוב לי! היום, בשעה טובה נולדתי, סיפור חדש…

בינתיים אתם יכולים לקרוא לי הכל סיפורים, למרות שהשם שלי עוד עשוי להשתנות.

אפילו כינוי באנגלית יש לי – storiz.co.il, שבחר אותי אבי מולידי – אלון פרנקל.

אבל היום לא אלון הוא במוקד העניינים, אלא אני, אתר סיפורים חדש.

אני אוהב סיפורים מכל הסוגים ומכל המינים.

אני אוהב סיפורי מתח, וסיפורים מצחיקים;

אני אוהב סיפורים קצרים וגם ארוכים;

אני אוהב פנטזיה וגם בדיון;

לכל הסיפורים יש אצלי מקום.

סיפורים לקטנים, וגם לבוגרים,

סיפורים ישנים, וגם חדשים.

עם ניקוד, בלי ניקוד, אם איור או יותר,

אין סיפור וגם ספר שעליו אוותר.

סיפורים, אגדות ו…

אמרתם משהו?

אתם שואלים כיצד אני כבר יודע לכתוב, בשעה שתינוקות בני יומם לא יודעים אפילו מה זו מקלדת?

טוב, ככה זה עם סיפורים. הם נולדים עם אינסוף של מילים.

כי כל דבר וכל אחד הוא גם סיפור, יחיד, אישי ומיוחד.

וכל מי שרוצה סיפורים משלו להוסיף, אני ואבא שלי, אלון פרנקל, נקבל אותו בברכה.

יום ההולדת שלי הוא יום מאוד מיוחד ומרגש, ואתם מוזמנים לשלוח אלי סיפור במתנה.

מה דעתכם על סיפורים של יום הולדת? בטוח שאתם מכירים איזה סיפור מרגש או מצחיק, סיפור מעניין על יום הולדת. אז למה שלא תספרו גם לי?

להתראות בסיפורים הבאים,

ממני, הכל סיפורים

יש לי סיפור קטן ביד